ביום 24.5.2026 ניתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי בנוף הגליל – נצרת בעניין פלדמן נ' פקיד שומה עפולה. השופטת ע' הוד דחתה את ערעורו של הנישום, בעל מניות יחיד בחברה שהפסיקה את פעילותה והתפרקה, ואישרה את חיובו האישי בחוב המס של החברה מכוח סעיף 119א לפקודה. פסק הדין מדגיש כיצד דוחות כספיים עליהם חתם הנישום מהווים הצהרה מחייבת שלא בנקל ניתן לסגת ממנה, וכיצד הימנעות מזימון עד מפתח – רואה החשבון שערך את הדוחות – פועלת לחובתו הראייתית של הנישום.

סעיף 119א לפקודת מס הכנסה מאפשר לפקיד השומה לבצע "הרמת מסך" סטטוטורית ולגבות חוב מס סופי של חברה ישירות מבעלי השליטה בה. סמכות זו מופעלת בנסיבות שבהן החברה הפסיקה את פעילותה או התפרקה מבלי שהותירה אמצעים נזילים בישראל לסילוק החוב, כאשר החוק מניח במקרים כאלו כי נכסי החברה הועברו לבעלי השליטה ללא תמורה, אלא אם הוכח אחרת. הוראה זו עמדה במרכז פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנוף הגליל–נצרת (מיום 24.5.2026) בעניין זמיר פלדמן נ' פקיד שומה עפולה. באותו מקרה, חברה בבעלותו הבלעדית של המערער הפסיקה את פעילותה בשנת 2013 והתפרקה סופית בשנת 2022 כשהיא מותירה חובות מס משמעותיים. פקיד השומה הטיל את החיוב על המערער באופן אישי, וזה ערער לבית המשפט תוך העלאת שורה ארוכה של טענות הגנה פרוצדורליות ומהותיות.

בפסק דינה, דחתה השופטת ע' הוד את כלל טענותיו של המערער ואישרה את החיוב האישי באופן מלא. בית המשפט דחה את הטענה להשתק שיפוטי הנובע מקבלת השגה קודמת בשומתו האישית של המערער, וקבע כי זו התקבלה בשעתו מטעמים משפטיים ספציפיים ואחרים, ולא היוותה בשום שלב מחילה או ויתור על חוב החברה. כמו כן, נדחו טענות ההתיישנות והשיהוי; נקבע כי מרוץ ההתיישנות להפעלת סעיף 119א אינו מתחיל אוטומטית ביום הפסקת הפעילות, אלא במועד שבו נודעו לפקיד השומה העובדות הרלוונטיות (בשנים 2016–2017). מאחר שבוצעו הליכי גבייה רציפים מול החברה בטווח של שלוש שנים כנדרש בהנחיות היועמ"ש, נקבע כי הרשות פעלה במועד. בנוסף, נדחתה כבלתי סבירה הטענה כי הושגה הסכמה בעל פה למחיקת חוב המיליונים של החברה בתמורה לתשלום קנסות מנהליים בלבד, שכן להסכמה דרמטית זו לא היה כל ביטוי בכתב או בסיכומי הפגישות.

נדבך מרכזי בדחיית הערעור נגע למעמדם המחייב של הדוחות הכספיים שהגישה החברה, עליהם חתם המערער בעצמו. בית המשפט הדגיש כי דוחות אלו מהווים הצהרה מחייבת וקיימת חזקה משפטית לגבי נכונותם, כך שהנטל לסתור אותם ולסגת מהם הוא כבד ביותר והמערער לא עמד בו. המערער לא הצליח להוכיח כי נפלו טעויות בדוחות, ואף לא הציג ראיות ממשיות לכך שהכספים הרבים שמשך מהחברה לאורך השנים הוחזרו לה בדרך של השבה ישירה או תשלום חובותיה. השופטת ציינה כי מהנתונים עולה תמונה של חברה רווחית ביותר שבעל המניות יחיד משך ממנה כספים בהיקף ניכר לאחר שכבר התגבשו חובות מס, ולכן קמה חזקה שלא נסתרה כי הנכסים הועברו אליו. לחובתו של המערער נזקפה בסופו של דבר גם הימנעות מזימון רואה החשבון של החברה לעדות; צעד זה הוגדר כמהותי לצורך תמיכה בטענותיו נגד נכונות הדוחות, ומשלא סיפק הסבר משביע רצון להיעדרותו, הדבר פעל לרעתו והוביל לדחיית הערעור.

לפסק הדין המלא -

המבזק לעיל נכתב על ידי סמי יונה, רואה חשבון בנתניה